ANNA YAM

מַצְמֵד

ברק רביץ
  

​

מכונית ניצבת מול המצלמה ברחוב ריק מאדם; אישה ישובה במכונית הניצבת מול המצלמה; אישה וגבר עומדים לצד מכונית הניצבת מול המצלמה; משפחה ומכונית בחניון, בתמונה קבוצתית מול המצלמה.

אוסף מוקפד של תמונות שנבחרו מאלבומים של משפחות שונות, מלמד על טקס קטן: הנה דבר שראוי היה לציינו בעצירה קלה אל מול עדשת המצלמה.

תיעוד המכונית משותף, כך נראה, לאלבומים רבים של מהגרי גל העלייה מברית המועצות בשנות התשעים של המאה ה-20.

עולים נשענים על דופן הרכב הפרטי הראשון שלהם בישראל. עבור מרביתם – הראשון בכלל. הם מניחים יד על גג הפח, חוגגים לרגע את הבעלות על ה"פְּרַיְיבֶט".

אלה אינן מחוות של דגל ופרחים בירידה מהמטוס, חיבוק נרגש עם בן משפחה, כריעה למגע שפתיים עם אדמת הקודש. זהו תיעוד של רגעים מתוך הרגעים שאחרי. טקסים של חולין.

תערוכות קודמות של אנה ים קיבצו צילומים מארצות שונות, מִזְמַנים שונים, כאלה שצילמה במצלמתה וצילומים שאולים, פורטרטים, נופים, תפנימים, צילומים שבהם נראים קרובי משפחתה וכאלה שמופיעים בהם עוברי אורח מקריים.

על רקע זה נראה המקבץ הנוכחי כתוצר של עבודה הדומה יותר למחקר חברתי: יש נושא קבוע המופיע בכל צילום – מכונית; יש קבוצת אנשים בעלי מכנה משותף – עולים מברית המועצות; יש מלאכת איסוף של שמות וכתובות; יש תִשאול ורישום; יש חיפוש ונבירה. אלבומים נשלפים, נסקרים ונסרקים.

אולם עינה הרגישה המשוטטת וידה הממיינת של ים, היודעות לחבר בין זרים גמורים – להרכיב משפט ממילים ממילונים שונים – מצליחות כאן להפריד ולהבחין.

אוסף התמונות ממאן להפוך למסמך סוציולוגי. לעולם יימצא איזה מקרה צילומי: כתם שמש סורר; החזר אור החודר תחת העדשה ושורף את מכנסי הג׳ינס של בעליה של ניסאן סאני לבנה סמוך לפנס; ירוק חולצתו של נהג, המציץ ממיצובישי לנסר, מפעפע בהשתקפות על השמשה ועל מכסה המנוע; מראת צד של מכונית אדומה חודרת לפינת פריים מעוקם, בצילום שגיבורתו היא פורד קורטינה בז׳. בעליה מוציא ראשו מבעד לחלון הנהג; אותה מכונית מופיעה בצילום אחר כששני שיחים ירוקים ממסגרים אותה מימין ומשמאל. במושבים הקדמיים ישובים, מחויכים, הילדים. בעל המכונית, חולצתו בז׳ כצבע המכונית, עומד רציני מִחוצה לה, סומך ידו על הגג, נכנס בקושי לתוך הפריים הדחוס; שלושה בני משפחה במעילים צבעוניים, שעוּנים על דייהו רייסר אדומה. צבעה העז משבש את האיזון, ופני האנשים הופכים צהובים כמו החול ובולטים על רקע השיכונים הלבנים החדשים.

כל אלה חותרים תחת העין המשווה, המבקשת כבמחקר מדעי לצמצם משתנים, לחשב ממוצע, לנסח מסקנות. כל צילום הוא חריג. כל מקרה הוא פרטי.

כשם שהצילומים המקובצים כאן אינם אוסף נתונים המצטברים לכדי מסמך סוציולוגי, כך הם מְפֵרִים את השאיפה המתבקשת לספר סיפור. סיפורה של עלייה, של הגירה ממקום למקום, אמור להיות סיפור של תנועה ומַעבָר, של משם לכאן. המכונית – לכאורה, הסמל המושלם לתנועה – אינה מצליחה להיות אלגוריה למסע, לנדידה מארץ לארץ, לתנועה בכלל.

במקום תנועה יש עמידה לא נינוחה בַּמָקום. כל צילום קפוא פעמיים: פעם אחת בגלל המצלמה, ופעם שנייה לכבודה. ההקפאה הראשונה היא ההנצחה על סרט הצילום ואחר כך באלבום, של רגע בזמן עבר על כל סממניו – דגמי המכוניות, הבגדים, התסרוקות. ההקפאה השנייה היא ההעמדה לצורך הצילום: המכוניות אינן נוסעות. הן חונות או עומדות. דלתותיהן פתוחות. האנשים אינם נוהגים, אלא ניצבים לצד המכוניות, ישובים בתוכן או שעונים עליהן. כל אלה מכֻוונים אל המצלמה.

אם אין כאן תנועה, הרי שאנרגיה אחרת רוחשת בתמונות, מזמנת את אנה ים לחלץ אותן מאלבומים מאובקים, גורמת לנו להתבונן בהן בתשומת לב.

בצילום נהדר של אישה יפה וצעירה ברעמת תלתלים, ישובה בסדאן אפורה, ניתן לראות כיצד גלגולי אנרגיה של אור וחום מחליפים את האנרגיה הקינטית הנעדרת. האישה מצמצמת את עיניה נוכח סִנוֻור השמש המכה בה דרך חלון המכונית הפתוח. צל שחור וחד חוצה את עינה הימנית. אור השמש שורף את קטע הצילום של פניה, מאחד אותם עם גונה הוורדרד-בהיר של חולצתה. והנה, האישה המסונוורת מהשמש של הארץ החדשה לה, הופכת לכתם מואר בצילום – המסנוור עתה אותנו מתוך רקע מתכת המכונית האפורה, המכסה את מרבית הפריים. על גגהּ כתם בהיר נוסף של השתקפות מבנה. לא קשה לדמיין את החום המכה בפּנים ומלהיט את גג הפח.

מעברים כאלה של אור וחום – מהשמש לפח, מהפח אל גוף, מגוף למצלמה וממנה אלינו – ניתן לזהות בכל מקבץ הצילומים. כל תמונה היא מערך טקסטורות ומארג אנרגטי של טמפרטורות ועוצמות אור. מתבקש כי ים רק מוסיפה חוליה בשרשרת של המרוֹת וגלגולי האנרגיה. כמו זה המישיר מבט למצלמה ומניח יד על פח מכוניתו הראשונה, היא עוצרת לרגע את הדפדוף באלבום, מניחה בקפידה את ידה על תמונה. כך, דווקא מתוך הסטטיוּת המאולצת של הצילום, עולה מחשבה מתוקה-חמוצה על הזמן החולף.

​