top of page


דורון רבינא
  

הגילוי שמה שקרוי "ביוגרפיה", וגרוע מכך "אוטוביוגרפיה", הוא נֶשֶל יותר משֶלֶד – מעטה מסוכסך שפורה יותר להשיל מלעטות, ובכל אופן לא אותו יסוד נצבר עד אחדות, עד מוצקות, שהורגלנו לדמיין – הוא נקודת המפתח גם לדיון בתצלומיה של אנה ים. התצלומים, על הטון האוטוביוגרפי המודגש שלהם, מייצרים ל"זהות" חזית הבנויה כרצף ללא עלילה. הפרגמנט, החלקי, הבלתי מספיק לעצמו, הוא הפורטרט המהימן ביותר של הישמטות אחיזתך בידיעת חייך שלך, והפורטרט הזה משורטט ביד מלאת אמונה אך משוללת-אל בתצלומים, שכמו אומרים: אם תחפוץ בתחושה של זרות מתמדת, של מרחק נגיעה ללא נגיעה, הבט אל מה שקרוי "סיפור חייך" (בכניעה להנחה שחייך הם "שלך", על כל תביעות הריבונות הדבקות בשימוש זה). התצלומים בתערוכה צולמו בשתי זירות גיאוגרפיות-ביוגרפיות, רוסיה וישראל, אבל אין אלה תצלומי מסע במובן של התרחקות מן הבית, מן הידוע – התרחקות שתחולל גילוי עצמי, שתחשוף את מה שהוא באמת ובתמים שלנו, אחרי ששרד את הזמן והמקום המשתנים ללא הרף בכל מסע. התצלומים הם תצלומי תנודה – תנודה בין המוכר למוכר; בין הבית (ישראל) לבית (רוסיה). הזרות, האקזוטיקה, הצבעוניות האחרת, הן נחלתו של מבט ישראלי מקומי שאנה ים מלהטטת מולו באמצעות אי נגישות, באמצעות דריכות הנוצרת מול דימוי של אחרות. במקרה הזה הן התייר לרגע והן מי שמביטה על חומרים שאכלסו את "סיפור חייה" לא יכולים לראות עד הסוף ועובדים בלית ברירה את הפער המתמיד ואת ההחמצה.

 

bottom of page