ANNA YAM

אלה התצלומים של אנה ים

בעז נוימן
  

נפגשנו בבית קפה. אנה הביאה עמה שתי קופסאות קרטון מלבניות דקות שפתחה לאט ובזהירות. מהקופסה הראשונה היא שלפה בעדינות תצלומים. כולם בשחור־לבן. מכונית מפורקת במוסך ישן. אנשים, אוזניות על אוזניהם,  עומדים, ככל הנראה במוזיאון, ומקשיבים להסברים. בתצלום הזה מיקמה אנה את המצלמה בגובה הילדים. המבוגרים נראים בו רק בפלג גופם האמצעי. תצלום אחר היה של קריסטלים. בתצלום נוסף נראית אישה מבוגרת ישובה על מיטה. על גבה, המופנה למצלמה, מוקרנים פסים שמקורם לא ברור. אולי אלו פסי אור שחדרו מבעד לתריסים המוגפים למחצה. "זאת סבתא שלי," ענתה לשאלתי. מהקופסה השנייה הוציאה סדרה של דיוקנאות מוזרים, חרוטים על מצבות. גבר באימונית. אישה שכאילו מצטלמת לתמונת פספורט. נערה צעירה שדומה שידיה בתנוחת תפילה. במבט שני מתברר שהן פשוט תומכות בראשה.

​

הבטתי היטב בכל התצלומים. חשבתי עליהם. לא הצלחתי למצוא מכנה משותף בין שתי הסדרות ובין כל התצלומים. אין כאן נושא, אמרתי לעצמי. אין אמירה. אין מסר. אנה אמרה שהיא משוטטת. לא ממש משנה לה מה מופיע בתצלום. האמנות שלה מקורה בפעולה שמקדימה את ההחלטה על פעולה. היא אינה רואה משהו ראוי לצילום ואז מצלמת אותו. היא מצלמת קודם כול כי היא רוצה לצלם. פעמים רבות, לדבריה, היא מצלמת אפילו בלי להסתכל. "לא תמיד המבט שלי," היא אומרת, "אחראי על מה שאני מצלמת. לפעמים כן ולפעמים לא. אני מצלמת דברים שנקרים בדרכי, דרך פילטר פיזי מאוד. משהו ממגנט אותי לאובייקט או למראה. ה'משהו' הזה לא ברור לי בדיוק, אבל הוא פיזי מאוד. אני כאילו מגרדת אותם מאיזו קרקעית."

​

"אז מי בעצם צילם את התצלומים הללו?" שאלתי אותה. "אני לא בטוחה. הייתי אומרת שאני לא תמיד יודעת מי אחראי על הפריים של מה שמופיע בתצלומים שלי. אולי זו אני. אולי זו המצלמה. אולי זה הרגע עצמו שאני, כמובן, בוחרת את ההקשר שלו. אבל בכל מקרה, מנקודה מסוימת והלאה הדברים קורים מעצמם. אני באמת לא בטוחה ולא יודעת."

​

כשהיא מתבוננת בתצלום שצילמה בהחלט יכול להיות שהכול בו נכון. התצלום יכול להיות יפה. אפילו יפה מאוד. אבל דבר לא קורה. "הניסוח של התצלום חשוב מבחינתי יותר ממה שמופיע בו," היא קובעת, "ויותר מזה – כל התצלומים יחדיו, ההקשרים שהם יוצרים, הפערים שביניהם המאחדים אותם לכדי ישות." לא אחת היא מוצאת את עצמה מתעכבת זמן רב מול התצלומים עד שהכול מסתדר. וכשנדמה שהכול הסתדר, לפעמים משתנה מצב הרוח, והיא מתחילה ליצור קומפוזיציה חדשה. היא רוצה שכל התצלומים "ימריאו יחדיו".

​

אותה המְראה תלויה באנה. אבל גם בצופה. ואנה אינה מנסה לגרום לו להרגיש דבר מה מסוים. ודאי שלא לעורר בו מחשבה, הרגשה או חוויה מיָדית וראשונית. הציפייה שלה מהצופה היא לְמה שהיא מכנה "שכבות של מבט", לא למבט שמתרחש ומיד מפסיק. "אני רוצה שהצופה יהיה פעיל לאורך זמן – שיתקרב ויתרחק, שיפענח ואז יחשוב שאולי טעה, שיהיה לו הכול ברור ואז מעורפל. אשמח אם הצופה לא יבין לגמרי אם מה שהוא רואה שווה בכלל את המבט שלו. אשמח שגם הוא יביט בתצלומים שלי ויגרד אותם, כמוני, מתוך איזו קרקעית." גם אנה ים היא בגדר צופה בתצלומיה. "יש תצלומים שגם לי לקח זמן רב לגלות או אפילו להאמין להם. יש ביני לבינם איזו 'חסימה ראייתית'. לעתים לוקח לי שלוש או ארבע שנים להתייחס לתצלום, להפוך אותו במבט שלי לרלוונטי. לפעמים ה'מה' וה'איך' שצולם והיה חסר משמעות, נטען לפתע פתאום במשמעות. אני לא באמת יכולה להסביר למה זה קורה. לפעמים זה פשוט קורה."

​

התצלומים של אנה חורגים, לדעתי, מהנוף של הפוליס הישראלית שבה המבט כמעט תמיד עמוס וטעון במשמעויות אסתטיות, חברתיות־כלכליות וכמובן פוליטיות. היא אינה רוצה להעמיס על תצלומיה משמעויות ולטעון אותם בכוונות. אפשר, כמובן, לראות באנה ים צלמת־משוטטת בהשראת ה"משוטט" של ולטר בנימין. אפשר לכתוב עליה גם בהקשר של חוויית ההגירה שלה, מתוך העובדה שהיא בעצם אנה ויקטורוֹבנָה יַמשיקוֹבָה שנולדה בסבֶרדלוֹבסק ועלתה לישראל ב־1992 כשהייתה בת 12. חוויית ההגירה שלה יכולה להסביר, אולי, את ה"אין מקום" בתצלומיה. ואולי כל היצירה שלה היא בעצם תגובת נגד לתקופת שירותה בצה"ל שבה שירתה בתפקיד תצפיתנית בגבול הלבנון.

​

ניסיתי לחשוב כיצד להמשיג את תצלומיה, לתוך איזה סיפור לארוג את עבודתה. האפשרויות רבות ומגוונות. אבל אני סבור שרדוקציה לאמנות של אנה ים, שכה מבקשת לשמור על עצמאותה, אינה במקומה. אוסקר ויילד אמר, "All art is quite useless". אפשר לומר שהקביעה הזאת מגחיכה את האמנות. אבל אפשר גם לראות בה ניסיון להגן על האמנות מפני כל אלה המבקשים "להשיג" ממנה משהו. האמנות היא useless, רוצה לומר, האמנות מבקשת שיניחו לה לנפשה. היא מבקשת להיות; שלא ישפטו אותה לטוב או לרע; שלא יעריכו אותה כך או אחרת; שלא ירצו אותה או לא ירצו אותה.

​

מובן שאי אפשר באמת להניח את האמנות לנפשה. היא תמיד תהיה מבחינתנו "משהו". היא לעולם לא תהיה באמת useless. גם אנה ים יודעת זאת. תמיד ירצו לשפוט את תצלומיה לטוב או לרע. תמיד ירצו להעריך אותם כך או אחרת. תמיד ירצו לקנות אותם או לא לקנות אותם. עם זאת, אנה מבקשת לא לעשות את כל אלה מיד, כאן ועכשיו. היא רוצה שנמתין. לפחות עוד קצת.