הביטאט
עדי גורה

  

התערוכה הנוכחית של אנה ים היא פרי תהליך עבודה בן שנתיים, שבמהלכו יצאה לחקור את יחסי הגומלין בין טכניקת הצילום לבין הדימוי המצולם. התוצאה היא סדרה של העבודות המוצגות כאן לראשונה. שֵם התערוכה, הביטאט, לקוח מעולם האקולוגיה ומשמעו בֵּית גידוּל, מקום פיזי שהוא סך כל תנאי הסביבה המשפיעים על תפוצתו של אורגניזם במקום חיותו הטבעי, תיאור המייצג סביבת חיים.
 

ים , כמו מגלֵי עולם, יוצאת לחקור מקומות שטרם מופו, מקומות שזהותם טרם נודעה, קוּבּעה ותוּחמה, מקומות אמורפיים כמו מפל, דקל או ברֵכה, וכך מגדירה וממפה בעצמה את גבולות שדה המחקר שלה.
 

התנאים לרוב אינם אופטימליים – חושך, ערפל, שלג. זהו צילום בתוך הבלתי אפשרי.

התוצאה אינה ידועה, ורק התנאים והמקום מוגדרים מראש. במרחב ניסיוני זה הדימוי מופיע בשל התנאים המאפשרים לו להופיע. מטרת הניסוי היא שליטה בתנאים לעומת חוסר שליטה בתוצאה. המצלמה זרה לים כשם שהמקום זר לה. זהו אינו צילום מתוכנן או מבוים, והמצלמה אינה משוכללת או מדויקת.


כנקודת אחיזה לתערוכה אפשר להציע את העבודה ללא כותרת (שחור), המאזכרת את הריבוע השחור של מאלביץ', והעבודה ללא כותרת (מזרקה) שבה נראית דמות מטושטשת המוסתרת על ידי מפל מים. בשתי העבודות הללו פני השטח אטומים וחוסמים את מבטו של הצופה, כמו מבקשים ממנו להסיט את המבט לעבר שאר התערוכה. הדימויים - זה המופשט לעומת הנרטיבי - מנוגדים זה לזה, אך אינם נוטשים את פעולת הצילום המסורתי: תפיסת רגע ההתרחשות החד-פעמית. הדימויים שים מצלמת מאבדים את הקשר למשמעותם המקורית הנרטיבית, ונוצרת משמעות חדשה, מופשטת.


בתערוכה זו - בניגוד לעבודות העבר - הצבע בעבודותיה של ים נע על סקאלה מונוכרומטית, והקומפוזיציות בהן פתוחות ומפורקות. לצד החופש המתקבל מתעוררת גם תחושה של חוסר יציבות וחוסר איזון. כאשר הדימוי המרכזי נעדר, הקומפוזיציה נותרת מיותמת מן העוגן הוויזואלי או הפסיכולוגי שלה, ועולה ממנה כמיהה ליציבות.

בזכות הבחירה בצילום בגובה העיניים, העבודות נגישות ומזמנות קִרבה והזדהות, אך בד בבד משמרות את האי-נוחות והחרדה. בצילום ללא כותרת (אשה הולכת) הקומפוזיציה מזכירה את ציורו של ברויגל "מות איקרוס", או את התצלום האייקוני "מאחורי תחנת סן לזאר" של אנרי קרטייה ברסון. המוּדעוּת למחווה זו בצילום לא התקיימה מלכתחילה, והרגע שנוצר הוא בבחינת מופע המהווה מקור  ל"רגע המכריע" של הצילום.

גם בעבודות האחרות הדמויות אינן מופיעות, אלא מכוסות או מחוקות כביטוי למופשט מבלי להציגו ככזה. ים לא מעוניינת לייצר עודף ויזואלי. העבודות באופן הזה בוחרות לפתות אבל לא לפלרטט.
 

בכל העבודות באים לידי ביטוי אלמנטים בסיסיים מעולם הציור – קו, צבע, כתם, עומק, סימני מחיקה ובנייה. הפורמליסטיות ברורה, הדימויים מתפרקים לאלמנטים מופשטים, מינימליסטיים, אך עם זאת נותר בהם ממד נרטיבי הקשור באופן ישיר וברור למציאות המצולמת. אובייקטים/חפצים קונקרטיים כגון עצים, בריסטולים, פתיתי שלג ואבק נשרפים על ידי הפלאש ונהפכים במלאכת הצילום לצורות מופשטות. זהו מעין היפוך אימפרסיוניסטי, שבו הפירוק מופיע מרחוק, ורק כשמתקרבים הדימוי מתחיל להופיע. כאן חל עימות בין שני מרכיבים מרכזיים בצילום – צילום המציאות – מימזיס וצילום מופשט, פיקטוריאלי.
 

בסדרת המקלות, בנוסף להגדרת גבולותיו של בית הגידול, ים מביימת את האובייקטים שהיא מצלמת. בסדרה זו נראית קבוצת אנשים האוחזת במקלות מוארים ופועלת בהתאם להנחיותיה של ים. התוצאה המתקבלת היא כעין ציור באמצעות אור. הצילום בחושך שורף את הרקע כולו ומותיר  בתמונה את עקבות האור. מה שמתקיים בתוך התמונה הינו רגע בזמן המייצג התרחשות צורנית ללא שליטה. הצילום המתקבל הוא מעין פוטוגרמה. הפעולה הפרפורמטיבית בחלל המדמה את פעולת חשיפת נייר הצילום לאור, ולמעשה מייצאת אותו אל מחוץ למצלמה עצמה.

 

את התערוכה כולה אופפת תחושה חזקה של תפיסת משקלים מוזיקלית. נקודות האור חוזרות על עצמן בחלל ומייצרות קצב כמעין תיווי גרפי. העבודות במובן הזה מחייבות את הצופה לנוע, ובכך הופכות אותו לאקטיבי. כך מתגלים פרטים ורבדים שלא היו נחשפים בפניו בהתבוננות בכל עבודה בפני עצמה. הגדלים השונים של העבודות ואופן התלייה שלהן בחלל מחזקים תחושה זו. בוריס גרויס טען שאמנות קונספטואלית יכולה להיות מאופיינת כאמנות מיצב – תפיסה הוליסטית שבה מערכת היחסים בין העבודות היא הבסיס ליצירת האמנות. ים מאששת תפיסה זו - כל עבודה בתערוכה אמנם מתפקדת כסינגולרית, יחידה בפני עצמה, בעלת קוד גנטי ברור, אך  עם זאת מערכת היחסים בין העבודות היא שבונה את יצירת האמנות.
 

הניגודיות החזקה בין אור לחושך, בין שטוח לעמוק, בין נרטיבי למופשט, בין ציור לצילום, בין קרוב לרחוק, בין מצחיק למרתיע, בין עמום למדויק היא היא בית הגידול של ים, ההביטאט שלה.
 

אוצרת: עדי גורה