"*יש ביני ובין פסיעותי / התפרדות אינסטינקטיוית"
יאיר גרבוז
  

"יש ביני לבין פסיעותי /  היפרדות אינסטינקטיבית", זה מה שאני מנסח לעצמי באמצעות שורה משיר של פרננדו פסואה, שמתאים בעיני להקרין על דיון בצילומים יוצאי הדופן של אנה ים.

 

מקורה של הרשימה הזו ותחילתה בתחושה המתורגמת לתנועה שמכתיב הצילום הבודד שמולו אנו עומדים. תחושה של צורך להפנות ראש מהצילום ולהיפרד ממנו, כאילו משהו מאיץ בנו ודוחף קדימה. מאידך נולד צורך מידי, לחזור אל הצילום, אל המראה הראשוני – החוויתי, כפי שנקלט במוח, והתחמק. זו בכל אופן הייתה הרגשתי בכל פעם שנעמדתי קצת הלאה מצילום של אנה ים. מצאתי את עצמי עומד מול צילומיה בעמדה פוזלת, מלווה בחשש עצירה.

 

אני מנסה לתרגם את מקומי הלא פרונטלי, המתרחק, למילים ומקבל משפט המוליד מיד משפט קצת שונה, משפט נרדף, משויף מעט. מהמשפט החדש, עולה כצמיחת זנב, עוד אחד, קרוב מאוד לקודמיו ורחוק מהם כאחד. בכל פעם שאני מדמה שעיצבתי לי הגדרה שמשמעותה הבנה, דוחף אותה סחף-מחשבה מתוקנת ומעודכנת ומשנה שוב את מראה הצילום וזכרו.

 

הצילומים מעוררים באופן מיידי תחושת פרידה. למרות שזהו במידה רבה אוקסימורון, אני מתעקש להגדיר זאת כפרידה מתחדשת. ממילא היא מתעצמת ומתעשרת. לכן, אולי, אני כמו גם צופים אחרים, נוטים לעמוד בצד, במקום שממנו הולכים ושבים.

 

מי שבטוח במה שהוא רואה יהיה ממילא בטוח במה שהוא מצלם, כשם שמי שמאמין במה שהוא זוכר יאמין באמת ובתוקף של התיעוד ושל הצילום כעדות מהימנה. צלם כזה יחווה את קול הנקישה של הלחיצה על כפתור המצלמה כפסק דין שהכריע לטובת יצירת הקפאה וקיבעון. מעשה של יצירת זהות בין המראה המצולם לבין התוצאה. מי שבטוח בכגון אלה כלל לא יגיע לשאלת החמקמקות של פשר המראות. ממילא הוא יצטרף לאלה המרווים את העולם בצילומים המתעדים בתאוותנות את חוסר הספק. השאיפה הכה נפוצה להקפיא את המציאות איננה אלא משאלת מוות. תוצאותיה עומדות בניגוד משווע לתום מלא החיות והתקווה שניתנו בשפע לכול בעלי היד הקלה על ההדק. ההקפאה היא נקמת המציאות בבוטחים בה. הקפאה מנסה להחיות מציאות בטכניקה של חניטה – היא סוף פעולת מנגנון ההתבוננות ואינה מבשרת פעולות המשכיות.

 

לאנה ים אין יתרות תקווה ולא עודפי מסקנות והצילום שלה הוא בלתי מסכם. הוא בלתי חונט וגם לא מקפיא. הוא יוצר מציאות דינמית וחיה המהלכת בעקבות המקרה וגם אותו היא לא עוצרת. היא עושה צילום החי מתוך ידיעת הכישלון הצפוי לתיעוד. ההישג הגדול שלה הוא שהיא עושה צילום בעל תכונות של יצור חי – תכונת ההשתנות –תכונת התגובה.

 

אנה ים מצלמת כל צילום באיחור קל ומתייאש – כאילו היא והאובייקט המצולם חמקו זה לזה לא מכבר. זה לא צילום תיירותי בזמן אמת, אם יש בכלל זמן כזה, וזה לא שחזור נוסטלגי של זמן עבר. אולי זה צילום אמת בזמן תיירותי. אולי זה צילום כהכנה לצילום. והכול מעמדת החמצה ברורה. כשמזהים בו יופי מסתתר החסר, וכשמזהים את החסר משתבשות העובדות, וכשמזהים עובדות הן נראות כבדיה.

 

זה צילום שמתחיל אחרי שהשכחה כבר החלה את מלחמתה בזיכרון.

 

מהבחינות הללו, כשהיא לוחצת על הכפתור של המצלמה, קול הנקישה הוא קול האיחור, קולו של הפספוס ורעש המחיקה. זו לא מחיקה של יש לאין אלא מחיקת משמעות אחת על-ידי המרתה בנדחפת במקומה. הקושי לזכור, ומשם הקושי לתעד, מולידים את תמונת הגעגוע הדינמי, המשתנה תדיר. געגוע לא במובנו הסנטימנטלי, אלא במובנו התנועתי, בחוסר היכולת להטיל עוגן. כל תמונה שלה היא תוצאה של נוודות אסתטית. התמונה אשר תצטלם באמצעות הלחיצה הספקנית והמאחרת תהיה שונה בזמן ובנראות ובמשמעות מזו שהעין ראתה. כך שגם צילום שהיה יכול להיות ביוגרפי הוא צילום אחרי ביוגרפי. המשפחה המלוכדת ביותר איננה אלא פאזל.

התמונה המאחרת לא תהיה לגמרי אחרת, היא לא תקנה את ייחודה באמצעות דמיון מפותח ומתפרע, לא באמצעות עיצוב יצירתי ודינמי וגם לא בסיוע איזו אקספרסיה חודרת קרביים. היא תהיה רק מעט אחרת – המעט הכואב. זה יכול להיראות בלתי מורגש. לפעמים זה יכול להיראות תקני. השינוי הקטן, הכמעט אורגני הזה, הוא כמו השינוי שבין זיהוי ודאי לבין מציאת דמיון.

 

התמונה, אם תורשה לי מידה פואטית של האנשה, היא קצת יותר זקנה מזו שהעין ראתה... כי היא באה מושהית, אחרי הראייה. צערנו, המתחזק מתוך הצילומים, מתחיל בתחושה, הפשוטה לכאורה, שלו הקדימה אנה את הצילום, ולו במעט, היה הטבע הדומם נעשה באמת טבע דומם ומה שנקטע היה זוכה להיות שלם ומה שלא מומש יכול היה להירפא ומה שצולם בטיול ייטען בשמחת מטיילים והמשפחה תזכה לתעודת הרמוניה. והזרות תהיה לקרבה וגם כוונות הלילה תתבהרנה.

 

אנה ים מצליחה, באמצעות חוסר תקוות העצירה, לגרום לנו שנחוש כלפי הצילום דברים שהיא חשה כלפי האובייקט המצולם, ובראשם השאלה - האם הוא בחירה נכונה והכרחית. היא מעבירה לנו את הניסיון לקלוט, להבין, להשלים, להתפייס, לפרש והכול תחת תחושת איחור. הרי מכל זה תצא תמונה שלא יכולה להחזיר כלום לצלמת אבל יכולה לספר את חוסר היכולת. העובדה שאין דרך חזרה מהצילום אל האובייקט המצולם לא אומרת שום דבר אופטימי על זה שיש דרך קדימה.

 

לפעמים נדמה לי שאנה ים לא בוחרת את מה שהיא מצלמת אלא בוחרת כמעט, רק מתוך מה שהיא מצלמת. מתוך מה שהיא בוחרת היא שואלת, בדיעבד, מה צילמתי? ובמידת האפשר - למה?

ליד צילום שלה אני חש כמו אדם שהולך ברחוב ולפתע מבין שלפני פחות משניה אחת הוא ראה משהו וממילא הדבר הזה עדיין ישנו ונמצא בהישג עין ורק צריך להחזיר את הראש ולראותו, אבל לעולם זה לא יהיה מה שראה.

אם נצמד אל מושגי הצילום, צריך לדמיין כאילו בכל פעם שאנה בוחרת פריים להדפסה, המכונה מדפיסה לה דווקא את הפריים הבא. אומנם הוא צולם ברצף ואולי קשה להבדיל בינו לבין קודמו, אבל הוא רק הד של הפריים הראשון. סיבוב הראש לאחור יוצר באופן מיידי צילום חדש. כל הצילומים שלה כדרך טבע הצילום הם העתק – המקור משמיד את עצמו. כשההעתק ייהפך למקור גם הוא יפנה את מקומו.

 

ובמילים אחרות: להסתכל בצילומים של אנה ים נראה לי כמו להתבונן במראה צדדית של מכונית – כל מה שאתה רואה שם חולף לפעמים לפני שהעניקו לו זיהוי. לפעמים זו ראייה שאחרי הראייה. מראה צדדית איננה זווית ראייה מעניינת אלא זווית ראייה שמאפשרת טעויות והחמצות. כשאנחנו רואים במראה מכונית הנמצאת במקביל לנו, לרוב היא כבר נעלמה ואנחנו מזהים רק את בבואתה. אנה יודעת לייצר צילום הנראה כמו הזיהוי המאוחר של המכונית. יש לה יכולת בלתי רגילה לא לנכס לעצמה את המציאות, אפילו לא את המשפחה, אלא רק את הד המציאות וצל המשפחה. היא מגלה יחס בלתי רכושני לאובייקטים המצולמים ובכך היא מאפשרת להם לחלוף או להתחלף.

 

יש משהו כה יפה בצילומים שלה שהם יכולים להפוך את השכחה לכמעט עונג, לפחות בגלל שזו שכחה מולידה. הצופה זוכה אצלה לתפקיד אקטיבי. העין של הצופה נעשית זרקור. הצופה מפעיל את הזרקור אך לא שולט בו. זו תגובה פיזית אינסטינקטיבית; הליכה בכיוונים מנוגדים, הצופה הולך לכיוון אחד והצילומים בכיוון ההפוך, כמו עמודי חשמל הנראים כנוסעים ובורחים לאחור כאשר אנחנו נוסעים ברכבת.

 

מתוך התיאור הזה אני מוצא שהעבודה שעשתה אנה ים עם מקרני שקופיות שיצרו מיצב ובו השקופיות מתחלפות ויוצרות צירופים אקראיים ומשתנים, מוכיחה מודעות רבה לאופי צילומיה ותוצאותיהם. זו התחושה שיש לי גם מצילום בודד שלה – התחלפות.

 

מכאן אפשר גם להבין את האופן שבו היא משתמשת בצילומים קיימים מתוך האלבום המשפחתי. הצילומים אשר התקיימו להם כ-"לא אמנות" מוקפאים בין דפי האלבום המשפחתי, חדורי תחושת אינפורמציה ונאמנים למשימת השימור. במשך כך וכך שנים הם היו ברורים ואמינים ולפתע נקלטו במראה הצדדית של אנה, איבדו את תוקפם העובדתי וזכו ביכולת לאיים על זווית העין שלנו.

הם זכו מחדש לחיים, שזה ההפך הגמור מחיי נצח. הם חדלו להיות תמונות מזמנים אחרים וחזרו להיות תמונות זמן. הם חדלו להיות תמונות סיאנסיות של העבר ונוסף להן פתיל ושעון מתקתק. מה שחזר לחיים לא יהיה יותר תעודה. מה שלא שייך יותר לבעלת האלבום בוודאי שאיננו שייך לנו. מה שכבר זר לה בוודאי זר גם לצופים. בצילומים של אנה, מקום הופך להיות דרך למקום.

 

גם כשהיא מצלמת תמונה חזיתית רגילה, מוקפדת, פורטרטיסטית, או כזו שמופיעים בה בני משפחה, נראים האנשים הקרובים כאילו נקלעו אל תוך התמונה וכאילו הם נמצאים בדרכם לתמונה אחרת. גם תמונות המשפחה ההרמוניות ביותר יקבלו אצלה גוון פוליגמי ואופי מתנייד. לפעמים האנשים נעשים אובייקטים כשם שהטבע הדומם זוכה להאנשה.

 

הזיכרון הוא האויב של הגעגוע והגעגוע הוא האויב של ההווה. והאמת מתחרה בפרשנות המשתנה והחי והדומם חשדניים זה לזה. והאקראי והמתוכנן העיקר והתפל, הקטן והגדול, כולם ברי החלפה ותלויי הקשר.

 

אנה ים מצלמת ואחר כך רואה ובודקת אם הצליחה לצלם שוב את הפריים הלא נכון, הבא, האחר. לכל פריים יש פריים נוסף שעוקב אחריו. מתוך מיקומה ועמידתה המיוחדים כל כך היא מרשה לעצמה כל נושא שמזדמן לה, בהנחה ודאית שהנושא לא ירשה את עצמו. כשהיא מצלמת תמונה שיש בה פוטנציאל לשביעות רצון, נראית התוצאה כאילו שביעות הרצון הייתה כאן זה עתה, אך התפוגגה והשאירה שובל של הטעייה. שובל יפה כשלעצמו, שלא נשאר שובל ולא נשאר יפה כשלעצמו.

 

 

*כותרת הרשימה לקוחה משיר של פרננדו פסואה מהספר "מה עשיתי מהחיים" בהוצאת כרמל. סיומה של הרשימה בשיר שנקלט בעיני תוך כדי חיפוש משהו אחר. שיר מאותו הספר.

 

55

הזוועה והתעלומה שבקיום,

קיום חיים, קיום חיים אחרים מצדדי,

קיום בתים ודברים מסביבי –

השולחן שאני נשען עליו, אור השמש

בספר שאיני קורא בו כי הוא זר לי –

הם תעתועי הקיים... הם ישות אבסורדית,

הם תעלומה שלמה כל דבר ודבר.

קיום עבר, ובני-אדם בו, והווים

אחרים, והעתיד המדומיין –

הכל מכביד עלי בתעלומתו

ומהלך עלי אימים.

 

מה שרואה בי את כל זה הוא הזה עצמו!

 

 

בזווית העין, על העמוד שמימין קלטתי שורה של סוף שיר: "לנוכח הבורות שאנו שרויים בה על איך שכל זה יכול להיות." מכיוון שזווית העין היא לב הרשימה הזו, העתקתי את השורה.. אם כי זו לא השורה שראיתי... וחוזר חלילה.

 

יאיר גרבוז