אנה ים: חרדה נינוחה

מאיה בנטון
  

אנה ים רוצה שתחששו מעט. היא יוצרת עולם של מקומות ביניים ושל פערים. מולדתה ברוסיה וביתה בישראל משתקפים היטב בעבודתה המציגה דימויים שצולמו בישראל, דימויים שייבאה מהעיר יקטרינבורג הרחוקה וניכוסים של צילומים משפחתיים המכונים "רדימייד". היא מנווטת בין הכאוס לדממה, בין המוכר לבלתי מוכר, וחשוב מכול – בין ההשתייכות לקיום הנפרד. הדימויים שלה נלכדים בחוויות, אך יכולים להתקיים גם מחוץ להן. ים משתמשת בהומור שנון כהגנה מפני האמיתות הקשות של הניכור והעקירה; היא מנחמת את המתבוננים ביופי קיצוני, מפתה אותם ומפרקת אותם ממגננותיהם באמצעות דימויים זרים ופטישיסטיים.

 

לפני כמה שנים, כאשר נתקלתי לראשונה בצילומיה של ים בתערוכה קטנה בתל אביב, נזכרתי בשורה מתוך מאמרה המכונן של אביגיל סולומון-גודו (Godeau) על הצלמת פרנצ'סקה וודמן (Woodman): "נדיר מאוד למצוא עילויים בתחום הצילום, אך עילויים נשיים כמעט שאינם קיימים." ים היתה אז בת 26. כל עבודותיה עד אז נוצרו בשנות העשרים המוקדמות לחייה ורובן השתייכו לתיק העבודות שלה כסטודנטית.

 

אנה ים היגרה לישראל מברית המועצות, ובעבודותיה משתקפות תחושות של התקה, חרדה וקרע, תחושות הקשורות לחוויית ההגירה בכלל ולחוויותיהם של המהגרים הרוסים החיים כיום בישראל בפרט; היא עושה זאת בהומור, בשנינה ואפילו בחלקלקות משהו.

 

מרבית עבודותיה ממוקמות אמנם בהקשרים ביתיים, אך הן נעדרות מה שמכונה רגישות "נשית".  עבודתה ממוקמת על הסף שבין הנוחות לחרדה, בין המקומי לתיירותי, בין נוסטלגיה לריחוק. היא נמצאת על סף נוסף – אולי המשמעותי ביותר להבנת שיטת העבודה שלה – הסף שבין אמנית לבין מנכסת-ממחזרת. היא משטה ברעיונות המקובלים לגבי מקוריות העבודות והשתייכותן התרבותית, ומבקשת מהמתבוננים בעבודותיה למצוא להם חלל נוח – גם אם לא ממש נעים – בעולם העבודה המדומה, המלא בדימויים בלתי צפויים: כדורי פרווה המונחים על ספות מקושטות בדגמים פרועים; לשונות פרה מנוקדות המונחות על שטיחים מפוארים; מגבות מקומטות כנחשים מכושפים, מונחות על טפטים מודפסים, ודמויות אדם מכופפות באופן משונה על רקע ביתי וכאוטי. כל אלה יכולים להעלות על הדעת הן דמויות דמיוניות מעולם אחר והן את מגבלותיו הפיזיולוגיות של הגוף האנושי עצמו. עבודתה מלאה בהומור ובתגליות בלתי-צפויות.

 

התבוננו לדוגמה בצילום המציג לשון פרה מנוקדת המונחת על רקע שטיח יוקרתי המתנוצץ כאבן יקרה מעל רקע הנסוג באפלה. זהו אמנם דימוי עסיסי מאוד, אך הוא גם מטריד – דימוי קיצוני הן ביופיו והן בחלל הביניים שבו הוא מתקיים. צילום פרוזאי יותר של חלל פנים ביתי מציג סלון מרופט שנדמה כי אין גרים בו עוד. הוא  מציג ערמה גדולה של פרווה חומה המונחת ליד ספה בעלת הדפסים עליזים. הגוש נראה כאילו הוא מצפה לחֶברה. כל החפצים מונחים על רקע קירות מכוסי-דגמים ושטיחים עבים, המציעים הומור דק המחפה על תחושות חוסר הנוחות העולות מהתמונה. חוש ההומור הכרחי בעבודתה של ים, והיא מטפחת שיווי משקל עדין בין תחושות של נוחות לחרדה. ההומור מתפקד כאן כהזמנה להערכת מוזרותם של החיים עצמם. ים מבקשת מהמתבוננים להתרווח מול התחושה המטרידה שלפיה אינם שייכים לשום מקום, ועם זאת עבודתה – הן ברוסיה והן בישראל – מתפקדת כבמעין חלל דו-משמעי, מוכר וזר בו-זמנית, חלל המזמין אותנו פנימה אך גם מזכיר שאין לנו בעצם מקום בתוכו.

 

ים אמנם מכירה היטב את מלאכת הצילום, אך שואפת בכל זאת לחוויית "הרגיל", לפחות כפי שזו מתגלמת בצילומי המשפחה שבהם היא עושה שימוש-מחדש, ובעצם מזלזלת בהיררכיות האמנותיות המקובלות. היא מנכסת את אלבומי המשפחה שלה ועושה בהם שימוש מתוחכם ובכך נוטעת בצופה תחושה של חוסר נוחות, אך גם מצליחה להזמינו למסע אינטימי. בילדותה הוקסמה ים מאלבומי משפחתה ומהקישוטים שקישטה אותם סבתה, שהיתה פיזיקאית וצלמת חובבת. בתקופת היותה סטודנטית לאמנות, חזרה אל הדימויים הללו ותייקה אותם לצורך פרויקטים עתידיים, בתקווה שיודיעו לה על כוונותיהם בבוא הזמן.

 

ים אינה מתחילה פרויקט כשבראשה סיפור מחייב.היא מרשה לדימויים לתַקשר איתה ולהעביר אליה מצב רוח כלשהו המתפתח בעודה עוברת על שלל צילומי המסע שאספה. היא נודדת בין פורמטים, סגנונות, מצלמות וסרטים (שחור-לבן וצבע) ועומדת לסירוגין בעמדת "הצלם-החובב" ובעמדת "הצלם-האמן" לצילום תמונות מבוימות. מבין מאות התמונות שהיא מצלמת, רק מעטות מגיעות לקו הגמר של ההדפסה. תהליך העריכה שלה מוקפד ומתוכנן מראש – מגודל התדפיסים, דרך צבע המסגרות ועד ליחסים בין הדימויים בחלל.

 

ים חוזרת לאותם שני מקומות שנה אחרי שנה: חיפה, שבה העבירה את ילדותה, והעיר יקטרינבורג, שבה מתגורר אביה. עד שנת 1990 היתה יקטרינבורג עיר סובייטית אפורה, מלאה במפעלים צבאיים וסגורה בפני תיירים זרים. ים חוזרת לשם ומנווטת דרך זיכרונות העבר. כיום היא בעת ובעונה אחת התיירת ומדריכת התיירים המקומית. כשהיא מבקרת ברוסיה היא מצלמת ללא הרף, ועוצרת לסקור את כל הצילומים שצילמה רק לאחר שובה לישראל. תמיד היא נדהמת ממה שהיא רואה וממה שלא זכרה שצילמה במהלך הטיול. היא מודעת לקשר הבלתי ניתן לניתוק בין הצילום לבין הזיכרון, ולכן אין זה מפתיע שעבודתה משדרת תחושות כה ברורות של התקה וקרע.

 

ים עלתה לישראל בגיל 12. כמו כל עולה חדש רצתה להפוך לישראלית. באופן אירוני, העובדה שהיא אחת מהאמניות הישראליות הבולטות נובעת דווקא מנקודת המבט החיצונית שלה על שני המיקומים הגיאוגרפיים שאליהם היא משתייכת – ישראל ורוסיה. עבודתה מעניקה למתבונן תחושה שמשהו לא לגמרי בסדר (והיא מטפחת את התחושה הזו באופן אקטיבי). היא שמחה כשמשהו לא יושב בדיוק כמו שצריך, כאשר נכנסות לפריים "טעויות" וכאשר תגליות מפתיעות אלה מעבירות תחושה של עולם שסטה מעט ממסלולו. הדבר מוביל לשינוי קטן אך מורגש בפרספקטיבה של המתבונן. בדרכה ההומוריסטית והשנונה היא מבקשת מאיתנו לחוש בנוח עם החרדה המתעוררת מכל חללי הביניים שהיא ממשיכה לגלות ולחקור.

 

 

 

 

מיה בנטון, מרכז הבינלאומי לצילום (ICP), ניו יורק