ANNA YAM

כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג

בלה שייר

​

א.

פעם, כשראיתי שאלבום התמונות בבית הוריי עולה על גדותיו, והמשולשים המיועדים להשחלת פינות התמונות נקרעים, קניתי להם אלבום חדש. בכל פעם שהגעתי אל הוריי ניסיתי לארגן את התמונות לפי סדר כרונולוגי. בכל פעם מצאתי דברים מעניינים יותר לעשות, והנחתי לעניין. "חבל על הזמן שלך", אמר לי אבא, "אני כבר אעשה את זה. יש לי זמן, אני בפנסיה". ובאחד הביקורים הראה לי את תוצאות עבודתו. היה זה סידור יפיפה, שכלל לא היה עולה בדעתי. אבא סידר את האלבום לפי משפחות. המשפחה שלנו, משפחותיהן של הדודות סוניה ורוזה ולִיאה, ומשפחות החברים הקרובים, כל אחת בדפים שהוקדשו לה. בתוך כל משפחה הוא סידר את התמונות גם כרונולוגית, עם מקום פנוי לתמונות עתידיות, אבל זה היה הסידור המשני. אהבתי את הסידור של אבא. הסיפורים – סיפורי המשפחות – חולצו מתוך מהלכו האדיש של הזמן, הועמדו מעליו, והפכו חזקים ממנו. 

כמה אינטימי הוא אלבום התמונות הפרטי. איש איש ותמונותיו וטיוליו והדודה סוניה שלו, איש איש והאופן שבו סידר או לא סידר את תמונותיו. כי גם כשאין אלבום כלל, אלא שקית מבולגנת מתפקעת מתמונות, או קופסה, מדובר באוסף פרטי בעל אופי אישי. 

כעומק הממד האישי של כל אוסף כזה, כן רוחב הצעד שפסעה אנה ים כשבחרה מתוך חממוֹת-פרטיוּת אלה מאות תצלומים, ובנתה אוסף שישמש בסיס לתערוכה. והנה סוג של פלא. הצעד שלה חוצה קו הפרדה כפול: זה שבין האישי לפומבי, וזה שבין הפרט לקבוצה. ואף על פי כן, היא מצליחה להישאר בשני צידי הקו. מול כל תמונה עדיין אפשר לחוש ברֶחֶם האלבום הפרטי שממנו הגיחה אל האוסף, אבל מבט-על יגלה שאנה ים מספרת סיפור, והאוסף אינו אלא אלבום חדש שהרכּיבה; אלבום שעוסק בזהות, בהגירה, בזיכרון ובבחירה.

 

ב. 

הגירה היא מעשה דרמטי. המוּכַּר, על כל מרכיביו – בניינים, רחובות, אנשים, שפה, אקלים - הוא סוג של שכבת הגנה. גם אם המוּכּר הזה אינו לטעמך, אינך אוהב אותו או שהוא אינו אוהב אותך – אתה רגיל אליו, מתנהל בדרכים שאתה יודע בעל-פה, ונמצא בבית. ובבית, כמאמר הפתגם הרוסי, "אפילו הקירות יכולים להאכיל". ההגירה תולשת אותך מן המוּכּר. 

הגירה יכולה להיות מעשה שחלמת עליו ובחרת בו, או דבר שנאלצת לעשות מכורח נסיבות פוליטיות/כלכליות/חברתיות/משפחתיות, או שסתם נסחפת  עם הזרם. הארץ שהגעת אליה יכולה למצוא או לא למצוא חן בעיניך, לקבל אותך בסבר פנים יפות או לא. בכל אחד מן המקרים, במקום החדש, לפחות בהתחלה - אתה נטע זר.

תמונות מן האוסף של אנה ים: צעירה במכנסי ג'ינס קצרים וחולצת טריקו כחולה בתוך סבך ירוק-ורוד של שיח הרדוף מפואר, היא נוגעת באחד מענפיו. אחרת, במכנסי תכלת קצרים וחולצת טריקו לבנה, ניצבת לפני שיח בוגנוויליה ורוד-כהה, נוגעת באחד מפרחיו. אישה מבוגרת, שערה, חולצתה והקרדיגן שלה לבנים, עומדת ליד שיח לנטנה סגול, ידה נוגעת בעלֶה של העץ שלידה. זוג ליד צמח האגבה. זוג אחר ליד שיחי אלוורה פורחים וקקטוס ענקי, האישה מצביעה על הקקטוס. גבר ושתי נשים במעילי עור שחורים, מאחוריהם בוגנוויליה כהה שולחת ענפים ירוקים-סגולים לכל עבר. זוג חייכן כורע על שביל בפרדס, עציו זרועים פומלות, האישה נוגעת באחת מהן, הגבר, לבוש טרנינג שצבעו כצבע הפומלות, מחזיק אחת מהן בידו. גבר בחולצה לבנה ומכנסי בז' בצילו של אקליפטוס, עומד על גדם אחד מגזעיו. זוג, טובל כולו בשיפעת ענפי הרדוף פורחים. גבר בכובע מצחייה וחולצה לבנה עומד בתוך סבך שיחים, מאחוריו – ברוש. איש בכובע מצחייה שחור כורע בשדה, מביט במקבץ אירוסים סגולים.  

הרצון להצטלם ליד פרחים וצמחים מובן. הם יפים. יש פה גם סקרנות כלפי הצמחייה המקומית. שמחת הגילוי. התפעלות. אולי רצון לשלוח את התמונות למי שהשארת מאחור. אך מעבר לכל אלה, דבר נוסף. אתה נטע זר, הצמחים – לא. הם כבר נטועים פה מזמן. כשאתה נוגע בעליהם או פירותיהם וטובל בתוך ענפיהם, אתה מקטין את זרותך. משתרש. מתחיל להיטמע. 

דבר דומה אפשר לומר על התמונות הרבות שצולמו על רקע נופים -  במצפורים, בים המלח, במדבר. ניכרת בהן ההשתאות לנוכח הנוף, אבל לא רק. אתה נמהל מעט בנוף שאתה מצטלם בו. מתמזג. הופך את הלא מוּכּר למוּכּר. מנסה להיטמע. 

ג. 

אבל האם אתה תמיד, וחד-משמעית, רוצה להיטמע? ואם תרצה, האם תצליח? 

   ענתה על כך בדרכה המופלאה לאה גולדברג בשירה "אורן":

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.

כָּאן לֹא יַחְבֹּש הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,

אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה

כָּל יַלְדוּתִי שֶׁקָמָה לִתְחִיָּה.

 

צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה_ _ _

אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב הַשֶּׁלֶג,

לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,

לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָה.

 

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –

כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –

אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמוֹלָדוֹת.

 

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַלְתֵי פַּעֲמַיִם,

אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,

וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

 

ד. 

ההגירה היא לא רק מעבר מנוף לנוף, אלא גם מארץ לארץ.

ישראל עבור העולים מברה"מ מתגלה כבעלת אופי כפול. מבחינת משטר ואורח חיים היא מערב, גיאוגרפית היא מזרח. השניוּת הזאת משתקפת היטב באוסף התצלומים. 

איש עומד מול דוכן ועליו מבחר עשיר של פיצוחים ופירות יבשים בשוק. משפחה (או שתיים, כי אחד הבעלים מצלם) בסופרמרקט עם עגלת קניות, בין מדפים מלאי סחורה. זוג ליד מכונית, תא מטענהּ פתוח וגדוש מצרכים. שפע הסחורות המערבי הוא נושא לצילום אחרי המחסור הקבוע בברה"מ, שם גם אם היה לך כסף, לא היה מה לקנות. 

ומצד שני: זהו המזרח, על קסמיו האקזוטיים. בחור מצולם ליד אשכול בננות. גבר מתבונן בעניין בעציץ קקטוסים, אחד מהם פורח. ביטוי לדברים אלה אפשר למצוא גם במכתביו של בחור שהגיע לארץ לבדו ונמצא בקיבוץ לתקופת הסתגלות ולימוד עברית. הוא מתאר להוריו שבברה"מ את תפריט ארוחת הבוקר בקיבוץ - עגבניות, מלפפונים, פלפלים מתוקים, זיתים, גבינה לבנה רכה, ריבת פטל או ריבת תות שדה, שתי ביצים, אבוקדו על לחם וחצי פרוסת לימון מעל - בהתפעלות של מי שהורגל לחנויות הריקות בברה"מ ותוריה האינסופיים, וגם של מי שלא רגיל לארץ החמה, שיש בה ירקות מכל הסוגים כל השנה. והמערב הוא לא רק שפע, הוא גם טרנד השמירה על הבריאות, שטרם הגיע לברה"מ. לא אוכלים פה חמאה, הוא כותב להוריו, אוכלים מרגרינה, וגם אתם אל תאכלו הרבה חמאה, זה לא בריא. 

המערב הוא גם סגנון בנייה. תצלומים רבים הם על רקע משרדים, בניין אוניברסיטת חיפה, ה"שקם". שוב, הרצון לתעד את ההתמזגות בנוף - בגרסתו העירונית. 

יופי מרהיב נצפָּה לא פעם בתצלומים, כמו בזה שבו אישה צעירה בחולצה ורודה מצולמת על רקע בניין משרדים שכולו זכוכית, שצבעה כצבע חולצתה. סמליות שנוצרה באקראי – התמזגות הצבעים, הוורוד כצבע התקווה - אך שולבה באוסף כפי הנראה לגמרי לא במקרה. 

בחלוף הזמן יתרגלו העולים לכך שהם כאן, יתחילו להבחין בפגמים, יבינו שהמערב המקומי הוא מערב רק ביחס לברה"מ. ישאפו לעיתים להגיע למערב האמיתי, לארה"ב. כפי שעשה בסופו של דבר, מספרת אנה ים, כותב המכתבים הנלהבים כל-כך מהקיבוץ. אבל בינתיים, בתקופה המתועדת באוסף, ישראל עבורם היא מערב שופע הנטוע באקלים המזרח. 

בתוך הבית פנימה, לא כל דבר האופייני לישראל מאומץ אוטומטית. בתמונות אחדות נצפים שלושה ואף ארבעה דורות ישובים בסלון. מה סיפורם? האם חלקם אורחים בדירה המצולמת? או שכולם גרים שם, מטעמי משטר חיסכון קשוח שגזרה עליהם העלייה? האם התווספה לשיקולי החיסכון ההיכרות עם הדפוס הזה עוד מברה"מ מוכת מצוקת הדיור? 

הדירות שבתצלומים הן יצירי כלאיים: התריסים המחוררים ומרצפות השומשום האופייניים כל-כך לישראל, בשילוב הריהוט הרוסי-הסובייטי, זה שנארז במוסקבה או בריגה, הושם בארגזים והובא לארץ. הריפוד ברובו חום או בז'. חלק מהשטיחים תלויים על קירות – סימן היכר לבית "רוסי" שטרם גויר כהלכה.

ה.

התצלומים שנאספו מאלבומי המשפחות משדרים כמעט תמיד אופטימיות. רובם אסתטיים מאוד. צבעוניותם משמחת את העין, ולפעמים מאורגנת בהדהוד צבעים מושלם: מכונית אדומה מתכתבת עם מעיל אדום שלובשת אחת מהעומדות לידה; צבע ורוד-פוקסיה בטרנינג של אישה (אמהּ של ים) חוזר בטרנינג דומה של אישה אחרת (דודתה) באותה תמונה. אור שמש ים-תיכוני חזק מאיר רבות מן התמונות. רק לפעמים מופיעות תמונות אחרות: גבר צעיר חופר בור של ביוב. גברים במפעל, ללא חולצות, מבצעים עבודה פיזית קשה. אישה בוחנת את עצמה במראה, מהורהרת, בחדר אפלולי. גבר בגופייה ומכנסיים קצרים זרוק על הספה, ישן. בחור צעיר באתר קרוואנים, מחזיק בידו שלט עם מספר הקרוואן. אבל אלה היוצאים מן הכלל. קשיי הקליטה, אפרוריות חיי היומיום – כל אלה באים לידי ביטוי מועט באוסף. 

למה זה קורה? 

אולי כי מדובר בתקופת ירח-הדבש בין העולים לבין ישראל, תקופת ההתלהבות והתקוות הגדולות. אולי כי מי שמתייצב מול מצלמה רוצה להיראות במיטבו. אולי המצלמים והמצטלמים רצו לייצר תמונה אופטימית של מציאות חייהם, לקבע את עצמם בתודעתם-הם כמי שהצליחו, כמי שעשו את הצעד הנכון כשהיגרו, כמי שבחרו נכון. רצו לשדר זאת גם לאלה שישלחו אליהם את התצלומים בדואר. לייצר זיכרון שייטיב עם חייהם, יענה על הצורך האנושי לעצב סיפור חיים מספק. כל התשובות באות בחשבון, ומן הסתם גם משתנות ממקרה למקרה. 

אנה ים, מצידה, בהרכיבה את האוסף, עשתה גם היא את בחירותיה. למשל, רבים מהתצלומים מייצרים סדרות. סדרת תצלומי הנוף, בנייני המשרדים, המכוניות, תצלומי הנוף מבעד משקוף החלון, המצטלמים ליד צמחייה, הפרחים באגרטלי הבדולח, המשפחות מרובות הדורות בתוך דירה אחת. זו אחת הדרכים שלה להישאר משני צידי הקו – התצלום הבודד מאפיין את האדם או המשפחה, הסדרה בונה קו לדמותה של העלייה (למשל, אגרטלי הבדולח הם חותמת זיהוי לבית "רוסי"). גם בחירתה לכלול באוסף תצלומים של אנשים המצלמים מישהו או משהו היא משמעותית, וכך גם העובדה שהיא עצמה ובני משפחתה מופיעים בחלק מהתצלומים. מבטה של ים מורכב – היא האמנית, אבל היא גם בת לעלייה הזאת, היא בונת האוסף אבל גם מצולמת בו. במבטה זה, הרהורים על  בניית זהות שזורים בבחינת אופיו של מדיום הצילום. והחיבה למצולמים והאירוניה הדקה כלפיהם משמשות במבט הזה בערבוביה.

מעבר לסדרות הנושא, קיימות באוסף מינִי-סדרות – אדם או משפחה המופיעים בכמה תצלומים. האנשים שראינו בסופרמרקט עם עגלת המצרכים מופיעים גם ביציאה ממנו, ליד מכונית שתא המטען שלה פתוח, בהרכב חלקי, כי הבעלים-המצלמים התחלפו ביניהם. האיש שהביט בעציץ קקטוסים על אדן חלון מופיע גם בתצלום-פְנים, לבוש חולצה כחולה על רקע שטיח קיר פרחוני-אדום. משפחה בביתה, מתבוננת ספק בטלוויזיה ספק בעץ אשוח קטן שמאחוריה, ובתצלום אחר הנה הם ליד מכונית מלאה במצרכים. מינִי-סדרות אלה מעניקות לאוסף איכות של סרט, הופכות אותו למדיום ליניארי, שואבות את המתבונן פנימה - אך אינן מגלות הכול. הרי גילוי טפח וכיסוי טפחיים הוא תמצית הפיתוי.  

האוסף של ים הוא אלבום בתלת-ממד. גם כשאין שם מינִי-סדרה, הממד השלישי הוא הסיפור שאתה מנחש את קיומו בכל תמונה, ייחודי ושונה מכל סיפור אחר. האוסף הזה אינו מניח למתבונן להחליק עליו מבט אדיש ומשַטח, ומעורר רצון להתבונן בכל תצלום שוב ושוב.